מהו הלם קרב?
הלם קרב היא אחת מתגובות הקרב שיכולות להתרחש בזמן לחימה ולאו דווקא הנפוצה שבהם. בשנים האחרונות המושג "הלום קרב" קיבל משמעות נוספת וכיום הוא מהווה שם כולל לכל תגובות הקרב שמתפתחות בעקבות לחימה לרבות פוסט-טראומה.
פוסט-טראומה מתפתחת לרוב אצל לוחמים שחוו מספר אירועי דחק בעקבות שירותם הצבאי/ בכוחות הביטחון. אירועים של לחימה, תנאי שירות קיצונים, דריכות בעצימות גבוהה, חשיפה חוזרת לסכנת מוות ולעיתים מוות ממש של חברים ואזרחים.
התוצאות של החשיפה לקרב או לאירועי דחק קיצוניים לא בהכרח מונעות מהלוחם לתפקד טוב בקרב עצמו, ולרוב מתחילות להשפיע ולכרסם בנפשו של המתמודד לאחר חודשים ואף שנים כשהוא נמצא בביתו בקרב משפחתו. דווקא שם, האירועים , הריחות, הקולות, התחושות לא מפסיקים לרדו, אותו עד שלבסוף מכריעים אותו במידה והוא לא מטופל.
הטראומה הנפשית של הלומי קרב יכולה להתפרץ גם שנים לאחר האירועים, אך אותותיה ניכרים לעין מקצועית לאורך כל חייו של המתמודד ומתאפיינת במגבלות תפקודיות ברמות שונות ומופעים חוזרים לאורך כל חייו של המתמודד.
לפוסט-טראומה מלחימה ("הלם קרב") יש מגוון רחב של השלכות שליליות על התפקוד האישי, הזוגי והחברתי של הנפגע.
מהם הביטויים של הלם קרב?
הביטויים של פוסט-טראומה הם רב מערכתית ונוגעים בכל תחומי החיים: החל מהתפקוד שנפגע (תעסוקתי, הורי , זוגי) , דרך פגיעה ביכולת עיבוד חוויות החיים והתגובה אליהם (התפרצויות זעם, הימנעויות, חרדות, דיכאונות) , ועד לניתוק קשרים ממעגלי התמיכה (חברים, משפחה, קהילה). ההפרעה כוללת מרכיבים ביולוגיים,פסיכולוגיים, רגשיים, קוגנטיביים והתנהגותיים, המובילים לסבל נפשי רב ולפגיעה בתפקודו של הלוחם בכל מישורי החיים.
התנהגויות אלו פוגעות כמעט תמיד גם במרקם המשפחתי . וכך אנו מוצאים את המתמודד גורר את משפחתו, שלא בשליטה לחיים של מאבקים, הימנעות, בדידות, קשיים כלכלים, אובדן הפרנסה וצמצום חברתי. קשיים ביחסים בין אישיים וזוגיים וכן פגיעה בתפקוד ההורי מתוארים במחקרים כאחד הקשיים המרכזיים של הלוחם הסובל מהפרעת דחק פוסט טראומתית כרונית. אך למרות הקושי היומיומי עבור הנפגע והסובבים אותו ,יש להבין שהמשפחה מהווה מקור כוח וסביבה תומכת ממעלה ראשונה. וכבר הוכח במחקרים רבים שההסתכלות על התא המשפחתי היא הכרחית, והיא ללא ספק מקור ההצלחה או הכישלון של השיקום עצמו.
לעוד חומר מקצועי בנושא לחץ כאן
השפעות על המשפחה הקרובה
במהלך השירות הצבאי, קיימת חשיפה גבוהה לאירועים מסכני חיים אם זה בשגרת האימונים ואם זה בפעילות צבאית. לאירועים אלו עלולות להיות מגוון השלכות שליליות רחבות על התפקוד האישי, הזוגי והחברתי. ההשלכה המוכרת והמורכבת ביותר היא ההפרעה הפוסט -טראומטית (להלן: הלם קרב).
לתסמונת זו מרכיבים ביולוגיים, רגשיים, קוגנטיביים והתנהגותיים, המובילים לסבל נפשי רב ולפגיעה בתפקודו של המתמודד בכל מישורי החיים. התסמינים הבולטים כוללים בחודרנות בלתי נשלטת של זיכרונות מהאירוע או מהאירועים הטראומטיים , חלומות חוזרים וסיוטים, דריכות, עוררות יתר, הפרעות שינה , תחושת אשמה, קשיים בריכוז ובזיכרון וברצון להימנע ממקומות או מאנשים הקשורים לאירוע הטראומטי ובעוצמה גבוהה של חרדה ואי שקט.
חשוב לזכור שלא כל מי שעובר טראומה מפתח פוסט-טראומה. פוסט-טראומה היא תסמונת קשה ומורכבת והלוקים בה סובלים סבל רב , שמשפיע על כל סביבתם:
המצוקה הפוסט טראומטית, משפיעה באופן ניכר על תפקודו של הנפגע, כבן זוג ,כהורה וכמפרנס.
התופעות לאורך זמן למי שאובחן כלוקה בPTSD מחוויות ליחמה כוללות הסתגרות רגשית, קהות רגשית, חוסר עניין, כעסים ועויינות מוגברת, קשיים בהכלה של בני הבית האחרים, קשיים בשליטה בדחפים תוקפניים, ירידה במוטיבציה וירידה ביכולת הקוגניטיבית, תחושת ניכור וריחוק גם בתחום הזוגי והמיני.
לסימפטומים רחבים אלו יש השפעה שלילית ישירה על היחסים במשפחה. משפחה מתפקדת כמערכת שבה השלם גדול מסך חלקיו, כאשר קיימת תלות הדדית בין תתי המערכות בתוך המשפחה. כל שינוי שחל אצל אחד הפרטים במערכת, יוצר גלים של שינוי בקרב שאר הפרטים.
המשפחה מהווה חלק משמעותי מחוסנו של המתודד – ולעתים קרובות מספקת הגנה, בטחון ותחושת שייכות לאינדיבידואל, ומספקת לו מסגרת התייחסות חשובה מאין כמוה. המשפחה היא גם לעתים קרובות מוקד להתמודדות עם משברים ואירועים קשים, בין אם כאלה המתרחשים בתוך המשפחה ובין אם מחוצה לה. ההתמודדות של האדם עם המצוקה הפוסט טראומטית איננה נעשית במנותק מסביבתו, אלא ניזונה, משפיעה ומושפעת מהתמודדותם של אלה הקרובים אליו.
במשך שנים ארוכות, שדה המחקר על טראומה, משבר והתמודדות התמקד באופן כמעט אבסולוטי בנפגע עצמו. זאת, מבלי לתת הכרה מספקת למקומם של בני המשפחה כמי שפוגשים את הנפגע בביתו, משפיעים על רווחתו הנפשית ומושפעים ממנה. כיום פותחו מספר התערבויות חדשניות המוצעות גם בישראל והמציעות מבט משפחתי. חשוב מאוד שההתבוננות הטיפולית בנפגעי המצוקה הפוסט טראומטית, תורחב ותיקח בחשבון את כל בני המשפחה ביחד וכפרטים בודדים.
עמותת צהלי לקחה על עצמה את המשימה לדאוג לרווחת בנות הזוג הילדים והמשפחות, להציף את הקשים, ההתמודדויות וללוות את המשפחה באופן פעיל עד להגיעם אל קרקע יציבה.
הלם קרב ובנות הזוג
המחקר על ההשלכות של מצוקה פוסט טראומטית, על בני משפחה מתייחס לתופעה של טראומטיזציה משנית. לפיה בני משפחה תומכים בזה שעבר טראומה, עשויים להפוך למעין קורבנות של הטראומה בעצמם, מפאת האמפתיה והדאגה העמוקה שחשים כלפיי הקורבן הראשי. או לחילופין מפאת הנטל הגדול שנופל עליהם כאשר הם ממלאים את תפקידו ומחפים על ההעדר .
כך כאשר הבעל סובל מהפרעה פוסט-טראומתית מגבילה, נדרשת אשתו ליטול על עצמה את כל האחריות בטיפול בילדים, שמירת המסגרת המשפחתית, דאגה למשק הבית וגם את האחריות הכלכלית לקיום המשפחה.
מחקרים שנערכו בארץ מראים ללא ספק שנשים הנשואות לבעל עם תסמונת פוסט-טראומתית חווית גם הן סימפטומים נפשיים של דיכאון, חרדה ,עייפות והרגשת מצוקה מוגברת בשל העול המוטל עליהן, עויינות וחוסר סבלנות, ולעיתים קרובות גם בידוד חברתי.
החשיפה הממושכת לאדם שנפגע מייצרת תחושת אחריות ועול מהטיפול לאורך זמן וקשורה לחוסר היכולת לחוש הקלה מעול האחריות. המחקר העולמי והישראלי, מתאר היבטים נוספים של מצוקה, כמו קשיים בתקשורת, ובקשר הזוגי, רמות נמוכות עד לא קיימות של אינטימיות , פגיעה בתפקידי ההורות, קשיי תקשורת עם הילדים וצמצום הפעילות המשפחתית. בני המשפחה מתארים שהם "הולכים על ביצים" במטרה להפחית את המתח והמצוקה המשפחתית. רבות מבנות הזוג חשות שהן מוותרות על שאיפותיהם ועל עצמן כדי להחזיק במבנה משפחתי תקין ולמלא את המחסור של האב המתמודד.
הלם קרב וילדים (דור שני)
קשיים ביחסים בין אישיים וכן פגיעה בתפקוד ההורי מתוארים במחקרים כאחד הקשיים המרכזיים של הלוחם הסובל מהפרעת דחק פוסט טראומתית כרונית. הקושי של הנפגע לחוות רגשות חיוביים, והקושי ליצור קרבה אינטימית ביחסים הבין אישיים פוגעים ביכולתו של המתמודד להעניק חום, אהבה וקבלה לילדיו. לכך מתווספות נטיית ההתבודדות וההימנעות ממעורבות פיזית ורגשית עם בני המשפחה. כתוצאה מכך נוצר חלל רגשי והילדים תופסים את האב כבלתי נגיש.
מהמחקרים* עולה שילדי אבות עם תסמונת PTSD סובלים יותר מקשיי למידה ומרמות מוגברות של עויינות, בושה ,ספקות עצמיים, ורגשי אשם. הם מתקשים בתחום החברתי ובהתמודדות עם מצבי לחץ ויכולת בוויסות הרגשי. הם נוטים לחקות את התסמינים הפוסט טראומתיים של אביהם. מחקרים אלו נעשו על ילדים בגיל בית הספר.
*(דוגמא למחקר של: שלומית שינדלר, בתיה פריד, אלי זומר, אריאלה פרידמן, רחל דקל וזהבה סלומון)
