הסיפור של א

קצת לפני שהתחלתי את הלימודים שלי חיפשתי דירה ושותף. מצאתי דירה מושלמת, קרובה ללימודים, זולה מאוד והשותף שנשאר בדירה היה סטודנט באותו מוסד רק שנה מעלי. לאורך השנה הראשונה הפכנו להיות החברים הכי טובים, כאלו שמספרים הכל אחד לשנייה, שנשארים ערים עד אמצע הלילה ומדברים. לילה אחד השותף שלי סיפר לי שהוא הלום קרב. הייתי בשוק. הבחור הצנום הזה עם המשקפיים והזקן הקצר - אתה הלום קרב? ואז הוא סיפר לי. רק את קצה קצהו של הקרחון.

שבוקר אחד מוקדם, בזמן מלחמת לבנון השנייה, הוא וחבריו לכיתת הכוננות שחו בבריכה בקיבוץ על הגבול. בגדול, מחכים שיקראו להם, בתקווה שלא. אבל השיחה כן הגיעה: "עלינו על מוקש". כוח החילוץ יצא לדרך כשהשותף הצנום שלי (שלמיטב ידיעתי אין לו אפילו רישיון נהיגה על פרייבט) הוא הנהג של האכזרית (רכב כבד דמוי טנק). הוא עשה שם איזו טעות שגרמה לכך שלא משנה כמה ילחץ על הברקס הרכב לא עצר. אחרי זמן מה הוא קיבל הודעה שהטעות שלו כנראה עלתה בחיי אדם.

אני חושבת שבאותו הערב זה היה הרגע שבו התאהבתי בו. עזרתי לו להפוך את הסיפור שלו למונולוג מרפא (כחלק מהלימודים) ובעתיד הרחוק מאוד גם להצגה שלמה.

היום אנחנו נשואים כבר כמעט עשור. מגדלים באהבה ילד וכלבה.

בדיעבד - הבחור שנהרג במקרה ההוא בכלל לא היה קשור לאיחור ולטעות של הנהג, אלא הוא מת במקום ולא היה שום סיכוי להציל אותו. זה לא מונע מאיתי בכל לילה עד היום ללחוץ על הברקס תוך כדי שינה, בתקווה שהפעם התוצאה תהיה שונה.