הסיפור של ה
לא בחרתי בכך.
אבל החלטתי להילחם.
ויש את החבר ה"טוב" בתקופה. אחרונה, שהוא הפחד שתמיד נושף לי בעורף.
פחד ממה שהפכתי להיות,
פחד על הילד שלי ובעיקר על ההשלכות הרחוקות על החיים שלנו.
#פוסט טראומה משפחתית.
כך אני קוראת לזה אצלנו.
הלחימה היומיומית להמשיך להישאר חזקה בשבילם.
להיות מוכנה לכל תרחיש ,ממש להתאמן לקראת הקרב שמתקרב.
כעס.זעם.בכי.כאב.מחנק.
דעיכה.רכבת הרים אחת גדולה ואין מנוחה.
"דובי....שומע ?! עבור. ! "
"דובי...שומע ?! עבור . ! "
ואין מענה.
ניתוק מגע.
דובי, D9 עוצמתי, חתיכת מטען שנשאר אצלנו בבית.
וכדי להמחיש מזה 17 שנה לחיות בשדה קרב, אז בעלי בנה אחד כזה אצלנו בבית.
מבנה צפוף וקטן וסורגים מסביב, כיסא מפעיל, רדיו קטן לקשר וערימות של ציוד
ששם שעות על גבי שעות יושב ומביט דרך החריצים לאופק .
מחשבות שרצות מה עשה לא נכון,מה יכל לשנות , מה ראו עייניו ,השדים שנטפלים ולא מרפים.
וההאשמה הכבדה.
ואז עולה לשמירת לילה.
כי החושך מפחיד.
והשינה מתחילה בעלות השחר.
אלו חייו של פוסט טראומתי בטעימה קטנה.
והחיים שלי?
לשתוק מתי שצריך.
להגיב ולצפות למתקפה.
לטפל בבית , תחזוקה,בירוקרטיה.
