הסיפור של ד

כשהכרתי אותו הוא היה שקט. חשבתי שהוא פשוט בחור ביישן. כשהכרתי אותו לא באמת הכרתי. רוב הדברים נותרו בעלטה. אין משהו בחיים האלה שמכין אותך לרגע שהוא רוכן לעברך ולוחש: נפצעתי בצבא. דממה. שתי מילים. שממה גדולה. 

ככל שחולף הזמן, הסיפור מקבל צורה, שמות ומיקום. כל מה שאני יודעת זה שהגבר של חיי מסתובב עם תחושת אשמה כבדה על דברים שאולי היה עושה אחרת, על החברים שכבר לא ישובו, על הזכות שהם לא קיבלו והוא כן – הזכות לחיים.

ברבות הימים התחתנו והגיעו הילדים, הטראומה שאותתה שהיא נוכחת שמרה על שקט ואז פתאום התפרצה. ללא שום סימן מקדים ללא שום הכנה מצאתי עצמי בסחרחורת, בנפילה חופשית. אתה הפכת לאדם אחר מהאדם שבחרתי לחיות לצידו ואני הפכתי שקופה לך, לכולם.

יום יבוא ותודה על כל ימי השישי שהתעקשתי שנעשה קידוש ונייצר מסורת משפחתית.

יום יבוא ותודה לי על שדחפתי אותך להיכנס חזרה לשוק העבודה במקום להירקב בבית.

יום יבוא ותודה לי שעמדתי בינך לבין עובר האורח שאיימת 'לפרק לו את הצורה'

יום יבוא ותודה לי שלא נלחמתי איתך על אינטימיות.

יום יבוא ותודה לי שעל אף שאתה החזק פיזית אני גיליתי כוחות על אנושיים כאשר הגנתי על הזוגיות שלנו מכל משמר

יום יבוא ותודה לי שלא ויתרתי על האמת ועודדתי אותך להתמודד עם המציאות

יום יבוא ותודה לי על כל אותם רגעים של חוסר שליטה

יום יבוא ותודה לי שלא ויתרתי עלינו, שלא קמתי ועזבתי

יום יבוא ותודה לי שלא התביישתי לדבר את המצוקות שלנו

יום יבוא ותודה לי שאני הקול שלך מול העולם, צועקת את מה שאתה לא מסוגל

יום יבוא ותודה לי שרצתי בין משרדי ממשלה, הגשתי בקשות, קניתי תרופות, קבעתי תורים, פעלתי שתקבל כל זכות שמגיעה לך, שסיימתי עבורך דברים שהתחלת ולא סיימת.

יום יבוא ותבקש ממני סליחה על כל הצער שנגרם לי מאנשים ששפטו אותי כשניסיתי לחפות עלייך

יום יבוא ותודה לי שנפחתי בך חיים בכל יום מחדש